״אפשר לטבוע ודווקא לשמוע״

תקציר

המאמר מציע קריאה טקסטואלית־מוזיקולוגית צמודה בשיר ״נועה של הים״ (קמחי/אשדות, 1992) כמקרה בוחן לייצוג מוגבלות שקופה ברוק הישראלי. הטענה המרכזית היא שהחריגות הטקסטואליות והמוזיקליות שבשיר מבטאות את הפער בין ההיבט החברתי המנרמל לבין עולמה המעורער של הדמות, וכי ״נועה״ אינה דמות חיצונית אלא השתקפות של הכותבת עצמה בטרם הכירה במוגבלותה. הניתוח עוקב אחר חמשת בתי השיר ומראה כיצד הלחן, ההרמוניה, העיבוד והביצוע אינם מלווים את הטקסט אלא מבצעים בעצמם את חוויית אי־המודעות. מכאן מוצע שהמוזיקה הפופולרית מציעה ללימודי המוגבלות נתיב הבנה החורג מן השיח המילולי, ומוצע המונח ״ליד־רוק״ לתיאור המקרה.